אם אתה מרגיש רק עייף, אולי הגוף שלך מנסה להגיד משהו אחר.

הגוף כמעט תמיד יודע לפני הראש שיש עומס.

יש אנשים שמגיעים אליי ואומרים:

“אני לא מרגיש לחוץ, אני פשוט עייף.”

ואז אנחנו מתחילים להקשיב לגוף.

פתאום שמים לב שהלסת מוחזקת כמעט כל היום.

שהכתפיים נשארות מעט מורמות גם כשיושבים לנוח.

שהנשימה קצרה יותר ממה שהייתה יכולה להיות.

אלה לא דברים שקורים במקרה.

אלה דרכים שבהן הגוף מספר שמערכת העצבים עדיין נמצאת בדריכות.

מעניין לראות שלפעמים האדם עצמו עדיין לא מרגיש שהוא נמצא בעומס. מבחינתו הוא פשוט ממשיך לתפקד, לעבוד, לפתור בעיות ולעבור ממשימה למשימה.

אבל הגוף כבר משלם את המחיר.

וכשהדריכות הזאת נמשכת לאורך זמן, היא לא נשארת רק בגוף.

לאט לאט גם המחשבות מתחילות לרוץ בקצב גבוה יותר, קשה יותר לעצור בסוף היום, השינה נעשית פחות עמוקה, ולפעמים מופיעה גם תחושה של חוסר סיפוק, אפילו כשיש הרבה דברים טובים בחיים.

במפגשים שלי אנחנו לא מתחילים בלנסות “להירגע”.

אנחנו מתחילים בללמוד להקשיב.

כי כשהגוף מרגיש בטוח יותר, גם מערכת העצבים יכולה בהדרגה להוריד את הקצב, ואז נוצרת יותר תחושת שקט, יותר נוכחות, ויותר יכולת ליהנות מהרגע.

לפעמים השינוי מתחיל דווקא מהרגע שבו מפסיקים להתעלם מהסימנים הקטנים שהגוף שולח לנו.

באהבה, אינה 🤍