גם אני בחופשה…

ותמיד מעניין אותי לראות מה קורה כשפתאום יש פחות להספיק.

פחות משימות.

פחות ריצות.

פחות רעש.

ואז אני שמה לב לדברים הקטנים.

איך אני נושמת.

כמה אני ממהרת.

האם אני באמת כאן.

והאם אני נותנת לעצמי להישען קצת.

אני פוגשת הרבה אנשים שרגילים להיות בעשייה, באחריות, בלהחזיק.

ולפעמים דווקא כשמאטים, מגלים כמה זה לא מובן מאליו פשוט להיות.

ואולי לא תמיד צריך לעשות יותר.

אולי לפעמים אפשר פשוט להחזיק קצת פחות.

מה אתם מגלים על עצמכם כשאתם סוף סוף מאטים?