הוא חשב שהוא צריך רק לנוח. אבל הגוף שלו שכח איך.

יש אנשים שמבחוץ הכול נראה מצוין.

קריירה.

אחריות.

הישגים.

אבל בפנים הראש לא מפסיק לעבוד.

גם כשהיום נגמר,

המחשבות ממשיכות.

מה עוד צריך לעשות?

מה מחכה מחר?

מה שכחתי?

ואז מגיע הרגע שבו סוף סוף יש זמן פנוי…

אבל הגוף עדיין בדריכות.

אחד האנשים שהגיעו אליי תיאר בדיוק את זה.

הוא רגיל להיות כל הזמן בתנועה.

לקבל החלטות.

להיות זמין.

להחזיק הרבה אחריות.

באחד המפגשים שלנו בחרנו לצאת מהקליניקה ולהיפגש ליד הים.

בהתחלה הוא עדיין היה בתוך הקצב הרגיל שלו.

אבל לאט לאט משהו השתנה.

כששאלתי אותו איך הוא מרגיש בגוף, הוא אמר:

“הראש שלי פתאום שקט.”

פחות מחשבות.

פחות עומס.

יותר מרחב.

הכתפיים השתחררו.

הנשימה הפכה עמוקה יותר.

והייתה תחושה שהוא סוף סוף יכול פשוט להיות שם.

לא כי הבעיות נעלמו.

הגוף שלו סוף סוף קיבל רגע לצאת מהמצב של דריכות.

וזה משהו שאפשר ללמוד.

לא לוותר על הצלחה.

לא להפסיק להיות אדם שאפתן.

אבל כן לדעת גם לעצור, לנשום וליהנות ממה שכבר בנית.

מתי בפעם האחרונה הרגשת שהראש שלך באמת נרגע?

אשמח לשיתופים, באהבה, אינה 🤍

•